בימ"ש קיבל בחלקו ערעור על פסיקת פיצויים בגין הפרת חוזה

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון), אשר קיבל באופן חלקי את תביעתה של המערערת בעילה של הפרת חוזה, ופסק לה פיצויים בגובה 35,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.

העובדות וההליכים הקודמים

2.        אילן אמיר חברה לבניין והשקעות בע"מ (להלן: החברה) זכתה בתחילת שנת 1994 במכרז של עיריית הרצליה (להלן: העירייה), לביצוע פרוייקט הוספת יציע כבוד לאצטדיון הכדורגל העירוני בהרצליה. בחוזה שנערך בין הצדדים, התחייבה החברה להשלים את ביצוע הפרוייקט בתוך פרק זמן של 6 חודשים ממועד תחילתו, באוגוסט 1994. הפרוייקט הושלם רק כעבור 18 חודשים. לטענת החברה, העיכוב נגרם עקב תכנון לקוי וביצוע שינויים מהותיים על ידי העירייה. החברה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי ודרשה כי העירייה תפצה אותה על הנזקים שנגרמו לה בשל העיכוב בהשלמת הפרוייקט. העירייה טענה שהעיכובים נגרמו עקב פעולות החברה. כמו כן,  צירפה העירייה בהודעת צד שלישי את המשיבה הפורמלית - יהושע פינצ'י שמואל רווה- אדריכלים ומתכנני ערים בע"מ - בטענה כי כל עיכוב בהשלמת הפרוייקט שאינו באחריות החברה, מונח לפתחם של האדריכלים שהגישו את תוכניות הביצוע באיחור ניכר וגרמו לעיכובים נוספים.

3.        בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה תידון לפי העילה החוזית שכן יתר העילות שהועלו - לא בוססו. באשר לעילה החוזית, לא היתה מחלוקת כי אין בהסכם הוראה המתייחסת לעיכוב השלמת עבודות על ידי העירייה. עם זאת, בית המשפט קבע כי לאור עקרון תום הלב יש לקרוא את החוזה ככולל מחויבות מצד העירייה, שלא לעכב את השלמת העבודות באופן שאינו סביר. זאת, לאור הציפייה המוצדקת של כל אחד מהצדדים כי הצד השני יעשה להצלחת הפרוייקט ולעמידה בלוח הזמנים שנקבע לביצועו. בית המשפט קבע מבחינה עובדתית שהעירייה - ולא החברה או המשיבה הפורמלית - היא האחראית להתמשכות הפרוייקט מעבר לשישה חודשים. הגורמים לעיכוב - כך נקבע - היו תכנון לקוי של הפרויקט וביצוע שינויים מהותיים במהלך הפרוייקט, לפי דרישת העירייה, ואלה עיכבו ושיבשו את מהלך וסדר העבודות הרבה מעבר לסביר.

4.        בבואו לבחון את שאלת הנזק, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין לא נגרם לחברה נזק ממוני. זאת, כיוון שכתוצאה מהשינויים שחלו בעבודות גדל באופן ניכר הסכום ששולם לחברה בפועל: בעוד שהסכום החוזי עמד על 2,662,516 ש"ח, קיבלה החברה לידיה סך של 3,815,509 ש"ח, כדלקמן: 2,326,131.59 ש"ח בגין עבודות על פי ההסכם, 1,106,122.25 ש"ח בגין עבודות נוספות, ו-383,256 ש"ח בגין התייקרויות עקב הארכות המועד שאושרו. הסכום בגין "עבודות נוספות" - כך ציין בית המשפט - נקבע לפי מחירי שוק, הגבוהים ממחירי מכרז, ובתוספת 15% רווח קבלן, ביטוחים נדרשים ושכר עבודה. בית המשפט קבע כי העלויות הכרוכות בתקורת יתר ובהעסקת אחראי על האתר, וכן ההוצאות עבור מימון, עבור הארכת פוליסת ביטוח ועבור הערבות הבנקאית, שולמו כולן לחברה במסגרת הסכום שקיבלה בגין "עבודות נוספות". בנוסף, ציין בית המשפט כי לפי ההסכם רשאית היתה העירייה לקנוס את החברה, בגין ביצוע המסירה הראשונה של העבודה באיחור של למעלה מחודש וחצי לאחר שנסתיימה ההארכה האחרונה שניתנה על ידה. העירייה אף ציינה בפני החברה כי אם היא תיתבע על ידה, הרי היא שומרת לעצמה את זכות הקיזוז של סכום הקנס. עוד קבע בית המשפט כי החברה לא הוכיחה שנבצר ממנה, בשל התמשכות הפרוייקט, לקבל עבודות נוספות. "נהפוך הוא" - כך נכתב - "מר אמיר אישר במסגרת חקירתו הנגדית, כי מרבית העבודות, למעט השלד, בוצעו באמצעות קבלני משנה. עוד אישר, כי בהתאם לסיווגו היה יכול לבצע פרויקטים נוספים".

           בית המשפט המחוזי לא הכיר אפוא בנזק ממוני שנגרם לחברה, אך קבע כי יש לפצותה בגין נזק לא ממוני - עוגמת הנפש שנגרמה לה בשל התמשכות הפרויקט - בסכום של 35,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים מיוחדים שבהם ניתן לזהות חברה עם אדם, ובמצב זה, ניתן לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש גם לחברה.

           החברה הגישה ערעור על כך שלא נפסק לה פיצוי בגין הנזק הממוני שלו היא טוענת; העירייה מצדה הגישה ערעור ובו טענה כי לא היה מקום להטיל עליה אחריות ולחייב אותה בפיצוי שנפסק. בהודעת הערעור של העירייה, וכן בסיכומיה, היא לא חזרה על טענותיה כנגד המשיבה הפורמלית.

טענות הצדדים

5.        החברה טוענת, בין השאר, שאין בתשלום בגין העבודות הנוספות כדי לפצות אותה על הנזקים שנגרמו לה עקב העיכוב. לטענתה, בית המשפט המחוזי טעה בכך שראה את כל תוספת התשלום שקיבלה בגין עבודות נוספות, כפיצוי בגין הפסד הכנסות. כמו כן, טוענת החברה כי בית המשפט טעה בקביעתו שהחברה לא הוכיחה כי אי קבלת עבודות נוספות על ידה, בתקופת העיכוב, נבע מהתמשכות הפרוייקט. לטענתה, קבלת עבודות נוספות תוך כדי המשך ניהול הפרוייקט היתה כרוכה בסיכונים כלכליים ובקבלת אשראי נוסף, שאותם היא לא היתה מוכנה ליטול על עצמה. בנוסף, טוענת החברה כנגד קביעתו של בית המשפט בדבר האפשרות שעמדה לעירייה לקנוס אותה בגין איחור במסירת הפרויקט.       

6.        העירייה מעלה מספר טענות מקדמיות וכן טענות לגוף העניין. בין השאר, טוענת העירייה כי לא היה מקום לקרוא לתוך החוזה הוראה בדבר חובה מצדה של העירייה להימנע מעיכוב הפרוייקט, וכי החברה עצמה כלל לא העלתה טענה בדבר חוסר תום לב של העירייה. זאת ועוד, נטען כי דווקא החברה היא זו שהתחייבה, במסגרת ההסכם, לשאת בכל טעות שתיגרם עקב אי התאמה או טעות בתוכנית. משקיבלה החברה את התוכניות, ולא יידעה את העירייה על טעות או אי התאמה, עליה לשאת בתוצאות לכך - כך טוענת העירייה. כמו כן, גורסת העירייה כי לפי ההסכם, היה על החברה להגיש מידי חודש, במסגרת חשבונותיה החלקיים, את כל תביעותיה בגין השינויים שבוצעו; משלא נכללו תביעותיה של החברה בעניין זה בדוחות החודשיים, היא מנועה מלדרוש את הכספים שלוש שנים מאוחר יותר. לדעת העירייה, החברה השתהתה בחוסר תום לב בהעלאת טענותיה, ובכך סיכלה את האפשרות לערוך את הבדיקות הנדרשות לצורך בירור התשתית העובדתית בתיק לאשורה. עוד גורסת העירייה, כי לא נפל בהתנהגותה פגם של חוסר תום לב, וכי לא היה מקום לקבוע שהשינויים שבוצעו בפועל הם שינויים מהותיים פרי יוזמת העירייה, אשר הביאו לעיכוב משמעותי ובלתי סביר בהשלמת הפרוייקט. לבסוף טוענת העירייה כי לא הוכח טעם מספק לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש שהוסבה לחברה.

           דין ערעור החברה להתקבל בחלקו. דין הערעור שכנגד להידחות.

דחיית הטענות המקדמיות

7.        העירייה מעלה מספר טענות מקדמיות, המבוססות על הוראות ההסכם בין הצדדים, שעיקרן מניעות מצד החברה והשתהות בהעלאת קובלנותיה. לטענת העירייה, החברה מנועה מלהעלות כל טענה כנגד החלטותיו של מהנדס העיר, ובהן הארכות הביצוע. זאת, לאור סעיף 11 בהסכם בין הצדדים. סעיף זה קובע:

כל ענין בהסכם זה ובנספחיו הנתון לטיפולו או לשיקולו של המהנדס, תהיה החלטתו או הכרעתו של המהנדס סופית ותחייב את הצדדים ללא ערעור.

           יאמר מיד כי אין בסעיף זה כדי ליצור את המניעות הנטענת. סעיף זה שבהסכם אינו יוצר מניעות כללית החוסמת את החברה מלהגיש כל תביעה ובכלל זה את התביעה נשוא ההליך כאן. הסעיף אמנם קובע כי החלטת המהנדס היא מחייבת וסופית ללא ערעור, אך במה דברים אמורים? בהחלטה הנסבה על עניין שנקבע לגביו בהסכם או בנספחיו כי הוא "נתון לטיפולו או לשיקולו של המהנדס". ההסכם ונספחיו אינם קובעים שיש למהנדס העיר יכולת להורות על התמשכות בלתי סבירה ועל שינויים מהותיים בביצוע הפרוייקט המקורי, מבלי לפצות את חברה על כך. למהנדס נתונה סמכות, לפי סעיף 16 ג' בנספח א' להסכם, ליתן הוראות בדבר ביצוע שינויים, אך זאת בתנאי שערכם הכולל של השינויים לא יעלה על 25% מהערך הכולל של ההסכם, תוך מתן תשלום נוסף עבור ביצוע השינויים, כפי שיוערך על ידי המהנדס, על ידי השוואה למחיר עבודות דומות. כפי שיפורט להלן, השינויים שבוצעו חרגו מההיקף האמור בסעיף (25% מהערך הכולל של ההסכם), ומכל מקום, אין כאמור זכות לעירייה (ולמהנדס מטעמה), מכוח ההסכם, להסיט באופן משמעותי את הפרוייקט ממסלולו ללא פיצוי לחברה.

8.        העירייה מוסיפה וטוענת כי סעיף 6 בנספח א' להסכם, הקובע כי הקבלן מצהיר שתנאי ההסכם על כל פרטיו ידועים וברורים לו, מונע מהחברה מלהעלות השגות בדבר תכנון לקוי של הפרוייקט. המשך הסעיף קובע כי על הקבלן לבדוק את התוכניות ואת המסמכים מיד אחרי קבלתם, ולהביא לתשומת ליבו של המהנדס כל אי התאמה או טעות במידות, וכן כי הקבלן אחראי על טעויות שייגרמו עקב אי התאמה או טעות כאמור שלא דווחו על ידו למהנדס. גם את הטענה הנסמכת על סעיף זה אין לקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי התוכניות של העירייה לא היו מוכנות בעת החתימה על ההסכם, וכי "הפרוייקט תוכנן תוך כדי ביצוע". במצב דברים זה, לא מדובר באי התאמה או בטעויות במידות, שאליהן מתייחס הסעיף, אלא בתכנון שהליקוי בו הוא עצם עשייתו תוך כדי ביצוע הפרוייקט. אכן, בנסיבות כפי שנקבעו, איננו סבורים כי יש בידי העירייה להיבנות על סעיף זה ולהעביר את האחריות לתכנון הלקוי אל כתפי החברה.

9.        עוד טוענת העירייה שעל פי סעיף 16 לנספח א' להסכם, היתה החברה מחויבת להגיש מידי חודש, במסגרת חשבונותיה החלקיים, את כל תביעותיה בגין השינויים שביצעה. החברה לא עשתה כן, והמתינה עד לאחר סיום הפרוייקט. לכן, לטענת העירייה, מנועה החברה היום מלדרוש סכומים אלו. דין הטענה להידחות. יש להבחין בין העלויות הישירות הנדרשות לביצוע השינוי לבין סך העלויות והנזקים שנגרמים בגין עיכובים עקב השינויים. סעיף 16 בהסכם עוסק בעלויות מהסוג הראשון - העלויות הישירות הנדרשות לביצוע השינויים - ולא בעלויות מהסוג השני. העלויות מהסוג הראשון הן העלויות המוסדרות במסגרת החוזה. העלויות מהסוג השני הן עלויות הנובעות מהפרת החוזה. יש להדגיש כי קיים קושי ממשי לאמוד את הנזקים הישירים והעקיפים של העיכובים באופן חודשי. מנהל החברה יידע את מהנדס העירייה במהלך הפרוייקט על כך ש"כל יום חלים שינויים, הגורמים לנזקים מצטברים, לעיכובים מתמשכים בגין הצורך לאשר כל שינוי תכנוני וכספי. מצב זה מביא לתביעות שונות של קבלי משנה שאיני מסוגל לעמוד בהן..." (מכתב מתאריך 22.6.05; ראו גם מכתב דומה מיום 12.11.05). בטרם שולם התשלום הסופי בגין הפרוייקט, מיאנה החברה לחתום על טופס שבו היא נדרשה להצהיר כי אין לה תביעות או טענות כנגד העירייה בגין הפרוייקט. בגין כך עוכב התשלום על ידי העירייה. במכתב בא כוח החברה לראש עיריית הרצליה, התלוננה החברה על התניית התשלום הסופי בחתימה על ההצהרה, וציינה כי יש לה "טענות רבות כנגד גובה התשלום שכן נגרמו לו נזקים והוצאות נוספות רבות בגין שינויים שנעשו על ידי העירייה בתכנון ובמועדים". המסקנה היא אפוא, שלא קיימת מניעות מבחינתה של החברה מלהגיש תביעה זו.

           החברה פנתה לערכאות רק שלוש שנים לאחר סיום החוזה. העירייה טוענת כי השתהות זו מסכלת את האפשרות לערוך את הבדיקות הנדרשות לצורך בירור התשתית העובדתית בתיק. גם אם יש ממש בטענה זו, הרי שהנפגעת מכך היא בראש הראשונה  החברה, אשר עשויה להתמודד עם קשיים רבים יותר בהרמת נטל השכנוע. מכל מקום, אין בכך כדי להביא לדחייתה של התביעה בגין קבלת טענה מקדמית.